כותבת אורחת: נועה יחוט
מאז נצחונו המהדהד של נתניהו בבחירות בשבוע שעבר שוטף את התקשורת האמריקאית מבול דיווחים על יהודים שמרגישים שהתפכחו ביחסם לישראל. אם זה בניו יורק טיימס, ב-AP או בבלומברג, המסר פחות או יותר זהה: נתניהו דהר לניצחון על גל של גזענות, דחיית הרעיון של שלום עם הפלסטינים וזלזול חסר תקדים בפטרון מספר אחת שלו – ברק אובמה. הטקטיקות האלה מנוגדות לעמדתה של קהילה יהודית ליברלית ברובה, המורכבת ממצביעים דמוקרטיים נאמנים.
הקרע בין אותם יהודים לבין ישראל בא לידי ביטוי השבוע בוושינגטון, שם התקיים הכנס הכלל-ארצי החמישי של ארגון הלובי ג'יי סטריט. הבוז לנתניהו היה מופגן ובלתי מתנצל. בעיניי פעילי ותומכי הלובי, שמגדירים את עצמם "בעד ישראל, בעד שלום", ראש הממשלה הישראלי מהווה את המכשול העיקרי לפתרון שתי המדינות ולשלום. הם המומים והם כועסים מנצחונו.
למי שמתבונן או משתתף בו בפעם הראשונה, כמוני, השיח בכנס נראה כמו ייצוג מרתק ומדויק של האופן שבו הקהילה היהודית בארה"ב בו זמנית גם מתקדמת וגם דורכת במקום. אם לשפוט לפי עוצמת מחיאות הכפיים במושבים השונים, נראה שהמחויבות של הקהילה לאוניברסליזם היא אמיתית. הדיבור על שוויון זכויות לכל יושבי הארץ התקבל בהתלהבות. ברגע אחד מספק במיוחד התפרץ הקהל בתמיכה בפעילת חד"ש נבילה אספניולי, שהאשימה את ח"כ יואל חסון בפטרנליזם לאחר שאמר לה בזחיחות מה הוא חושב שהרשימה המשותפת צריכה לעשות (להיפרד מבל"ד).
דוברים אחרים על הבמה המרכזית סטו גם הם מהאורתודוקסיה של ג'יי סטריט, כשהכריזו שפתרון שתי המדינות מת (מרשה פרידמן) או אפילו עימתו את הלובי עצמו עם תמיכתו במלחמה בעזה (נועם שיזף שלנו).
צפו: נועם שיזף משיחה מקומית בכנס ג'יי סטריט החמישי:
אבל היה שם גם איזה דיסוננס, שליווה את כל הרגעים האלה ואת המצוקה של באי הכנס ביחס לניצחון נתניהו. רעיונות מיושנים עדיין תופסים את מרכז הבמה בקהילה הזאת. רק תגידו "שתי מדינות" ותקבלו מחיאות כפיים סוערות. תגידו גם "ציונות" באותו המשפט, והקהל אולי גם יעמוד על רגליו בתשואות.
בפאנלים הצדדיים של הכנס שמעתי מספר קולות חזקים, שהציעו ניתוח חד וחשיבה חדשה. רבים מהפעילים הצעירים בתא הסטודנטים של ג'יי סטריט הם מרשימים, וכמה מהם התבגרו בעולם פוליטי הרבה יותר ביקורתי כלפי ישראל. אך למרבה הצער רעננות המחשבה הזאת לא חלחלה לכמה מהדוברים הראשיים של הכנס. אחד מהדוברים המרכזיים, ח"כ יעקב פרי, היה מביש במיוחד. רגעים בודדים אחרי שיצא מממשלת נתניהו, ולאחר שכיהן כראש ארגון זכויות האדם הידוע בשם "שירות הביטחון הכללי", פרי בא לדבר בכובד ראש על המרשם שלו לפתרון שתי המדינות. נו באמת.
המלחמה הפנימית
ג'יי סטריט פועל במגרש נצי, שבו הוא חייב להתחרות בקבוצות ימניות בהרבה ממנו, שגישתן לביקורת על ישראל מזכירה יותר את מסעות הרדיפה של הסנטור מקארתי מאשר את חופש הביטוי שמבטיח התיקון הראשון לחוקה האמריקאית. הארגון שילם מחיר על עמדותיו המתונות יחסית, בעיקר בדמות דחיית בקשתו להצטרף לכנס נשיאי הארגונים היהודיים האמריקאים המרכזיים, קואליציה כלל-ארצית חשובה של קבוצות יהודיות.
חוקי מגרש המשחקים הזה הם אולי מה שמסביר את האנטגוניזם השגוי של הארגון כלפי תנועת החרם, ואת תמיכתו במלחמה בקיץ שעבר (ובזו שלפניה) ובסיוע האמריקאי הרציף, שמהוה את הגורם העיקרי שמאפשר את מדיניות ישראל בשטחים הכבושים. הארגון זז בתוך גבולות הקונצנזוס, אפילו כשהקונצנזוס הוא מיושן ומזיק.
> הרוב הצביע נגד שתי מדינות: זה הזמן למדינה אחת
לדעתי השפעתו של ג'יי סטריט תתעצם אם רק יתמקד בהובלת שינוי תרבותי בתוך הקהילה היהודית בארה"ב, ולא בהגנה התמידית על פתרון שתי המדינות, כאילו היה זה חקוק באבן. ביום שני צעדו מאות מפעילי תא הסטודנטים של ג'יי סטריט למשרדים הראשיים של "הלל", המרכז לחיים יהודיים בקמפוס, במחאה על החלטתו של נשיא הארגון לבטל את נאומו בכנס. זו דרך בריאה לאתגר את משטרת המחשבות של הימין הישראלי, ששורה במוסדות ובקמפוסים בארצות הברית.
בסוף אחד הדיונים השבוע ציין דניאל לוי ש"נתניהו הוא סם מעבר לשיח יותר כנה לגבי ישראל". הוא צודק בהחלט. יהודים ליברלים אמריקאים כועסים על נצחונו של נתניהו כי הם לא מוצאים מקום לעצמם בישראל שהם חושבים שהוא מייצג. ג'יי סטריט צריך לנצל את הרגע הזה ולהרחיב את השיח, במקום ליישר קו עם עמדות ומפלגות שלא מאתגרות את הסטטוס קוו. אם כך הוא יעשה יתכן שהלובי של "בעד ישראל, בעד שלום" יוכל גם הוא להיות שלב לב מעבר בדרך למשהו טוב יותר.
נועה יחוט היא עובדת באיגוד האמריקאי לזכויות אזרחיות אזרחויות בניו יורק ועורכת באתר 972+. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי יעל שטיין.
הפוסט היי ג'יי סטריט, הבעיה היא לא רק ביבי הופיע ראשון בשיחה מקומית