כותבת אורחת: נועה יחוט

מאז נצחונו המהדהד של נתניהו בבחירות בשבוע שעבר שוטף את התקשורת האמריקאית מבול דיווחים על יהודים שמרגישים שהתפכחו ביחסם לישראל. אם זה בניו יורק טיימס, ב-AP או בבלומברג, המסר פחות או יותר זהה: נתניהו דהר לניצחון על גל של גזענות, דחיית הרעיון של שלום עם הפלסטינים וזלזול חסר תקדים בפטרון מספר אחת שלו – ברק אובמה. הטקטיקות האלה מנוגדות לעמדתה של קהילה יהודית ליברלית ברובה, המורכבת ממצביעים דמוקרטיים נאמנים.

הקרע בין אותם יהודים לבין ישראל בא לידי ביטוי השבוע בוושינגטון, שם התקיים הכנס הכלל-ארצי החמישי של ארגון הלובי ג'יי סטריט. הבוז לנתניהו היה מופגן ובלתי מתנצל. בעיניי פעילי ותומכי הלובי, שמגדירים את עצמם "בעד ישראל, בעד שלום", ראש הממשלה הישראלי מהווה את המכשול העיקרי לפתרון שתי המדינות ולשלום. הם המומים והם כועסים מנצחונו.

למי שמתבונן או משתתף בו בפעם הראשונה, כמוני, השיח בכנס נראה כמו ייצוג מרתק ומדויק של האופן שבו הקהילה היהודית בארה"ב בו זמנית גם מתקדמת וגם דורכת במקום. אם לשפוט לפי עוצמת מחיאות הכפיים במושבים השונים, נראה שהמחויבות של הקהילה לאוניברסליזם היא אמיתית. הדיבור על שוויון זכויות לכל יושבי הארץ התקבל בהתלהבות. ברגע אחד מספק במיוחד התפרץ הקהל בתמיכה בפעילת חד"ש נבילה אספניולי, שהאשימה את ח"כ יואל חסון בפטרנליזם לאחר שאמר לה בזחיחות מה הוא חושב שהרשימה המשותפת צריכה לעשות (להיפרד מבל"ד).

דוברים אחרים על הבמה המרכזית סטו גם הם מהאורתודוקסיה של ג'יי סטריט, כשהכריזו שפתרון שתי המדינות מת (מרשה פרידמן) או אפילו עימתו את הלובי עצמו עם תמיכתו במלחמה בעזה (נועם שיזף שלנו).

צפו: נועם שיזף משיחה מקומית בכנס ג'יי סטריט החמישי:

אבל היה שם גם איזה דיסוננס, שליווה את כל הרגעים האלה ואת המצוקה של באי הכנס ביחס לניצחון נתניהו. רעיונות מיושנים עדיין תופסים את מרכז הבמה בקהילה הזאת. רק תגידו "שתי מדינות" ותקבלו מחיאות כפיים סוערות. תגידו גם "ציונות" באותו המשפט, והקהל אולי גם יעמוד על רגליו בתשואות.

בפאנלים הצדדיים של הכנס שמעתי מספר קולות חזקים, שהציעו ניתוח חד וחשיבה חדשה. רבים מהפעילים הצעירים בתא הסטודנטים של ג'יי סטריט הם מרשימים, וכמה מהם התבגרו בעולם פוליטי הרבה יותר ביקורתי כלפי ישראל. אך למרבה הצער רעננות המחשבה הזאת לא חלחלה לכמה מהדוברים הראשיים של הכנס. אחד מהדוברים המרכזיים, ח"כ יעקב פרי, היה מביש במיוחד. רגעים בודדים אחרי שיצא מממשלת נתניהו, ולאחר שכיהן כראש ארגון זכויות האדם הידוע בשם "שירות הביטחון הכללי", פרי בא לדבר בכובד ראש על המרשם שלו לפתרון שתי המדינות. נו באמת.

המלחמה הפנימית

ג'יי סטריט פועל במגרש נצי, שבו הוא חייב להתחרות בקבוצות ימניות בהרבה ממנו, שגישתן לביקורת על ישראל מזכירה יותר את מסעות הרדיפה של הסנטור מקארתי מאשר את חופש הביטוי שמבטיח התיקון הראשון לחוקה האמריקאית. הארגון שילם מחיר על עמדותיו המתונות יחסית, בעיקר בדמות דחיית בקשתו להצטרף לכנס נשיאי הארגונים היהודיים האמריקאים המרכזיים, קואליציה כלל-ארצית חשובה של קבוצות יהודיות.

חוקי מגרש המשחקים הזה הם אולי מה שמסביר את האנטגוניזם השגוי של הארגון כלפי תנועת החרם, ואת תמיכתו במלחמה בקיץ שעבר (ובזו שלפניה) ובסיוע האמריקאי הרציף, שמהוה את הגורם העיקרי שמאפשר את מדיניות ישראל בשטחים הכבושים. הארגון זז בתוך גבולות הקונצנזוס, אפילו כשהקונצנזוס הוא מיושן ומזיק.

> הרוב הצביע נגד שתי מדינות: זה הזמן למדינה אחת

ג'רמי בן-עמי, נשיא ג'יי סטריט, בכנס הכלל-ארצי החמישי של הארגון בוושינגטון (באדיבות ג'יי סטריט)

לדעתי השפעתו של ג'יי סטריט תתעצם אם רק יתמקד בהובלת שינוי תרבותי בתוך הקהילה היהודית בארה"ב, ולא בהגנה התמידית על פתרון שתי המדינות, כאילו היה זה חקוק באבן. ביום שני צעדו מאות מפעילי תא הסטודנטים של ג'יי סטריט למשרדים הראשיים של "הלל", המרכז לחיים יהודיים בקמפוס, במחאה על החלטתו של נשיא הארגון לבטל את נאומו בכנס. זו דרך בריאה לאתגר את משטרת המחשבות של הימין הישראלי, ששורה במוסדות ובקמפוסים בארצות הברית.

בסוף אחד הדיונים השבוע ציין דניאל לוי ש"נתניהו הוא סם מעבר לשיח יותר כנה לגבי ישראל". הוא צודק בהחלט. יהודים ליברלים אמריקאים כועסים על נצחונו של נתניהו כי הם לא מוצאים מקום לעצמם בישראל שהם חושבים שהוא מייצג. ג'יי סטריט צריך לנצל את הרגע הזה ולהרחיב את השיח, במקום ליישר קו עם עמדות ומפלגות שלא מאתגרות את הסטטוס קוו. אם כך הוא יעשה יתכן שהלובי של "בעד ישראל, בעד שלום" יוכל גם הוא להיות שלב לב מעבר בדרך למשהו טוב יותר.

נועה יחוט היא עובדת באיגוד האמריקאי לזכויות אזרחיות אזרחויות בניו יורק ועורכת באתר 972+. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי יעל שטיין.

הפוסט היי ג'יי סטריט, הבעיה היא לא רק ביבי הופיע ראשון בשיחה מקומית

With the launch of our latest version of Firefox yesterday, an all new updated interface was brought to the browser. The UX team here at Mozilla was hard at work for over two years dreaming up, building and refining the final product. Here’s a 3-part GIFtastic cinematic glimpse into that process.

Remember that episode a few months ago when Scarlett Scarlet Johansson chose to be Sodastream's "brand ambassador" rather than being an Oxfam ambassador? She defended her decision by saying that at least Sodastream provided Palestinian Palestinians jobs in the occupied territory where its plant is located.

Well, the Seattle chapter of Jewish Voice for Peace* vehemently disagrees with her characterization of the situation and makes a damn good case against it in a brand-new website brand new web site called Burst the Bubble. I'm convinced.

But I'm writing this not six feet from a Sodastream machine. I don't use it (I'm not a carbonation person), person) but my family is addicted to it. Is Talking Rain, or the equivalent, better? This is how corporate ethics abuses persist. Trying to chase them down is Sisyphean, and that breeds apathy, and that amounts to carte blanche. Perhaps someone local would like to consider creating a small carbonation machine company.

^{*Jewish Voice for Peace is a fascinating organization that re-maps the intersection of identity and activism. The group is made up of Jewish folks who fight for the trampled rights of Palestinians. They face resistance and criticism from friends and family who feel they're betraying their heritage.}

[ Comment on this story ]

[ Subscribe to the comments on this story ]

In the land of $4 toast, a Google-Glass-wearing woman goes to the punk-ish bar Molotov's on lower Haight and gets mocked... what mystifies me here is when the Google-Glass-wearer says that the women in the bar are shielding themselves "like I'm recording them," and that they clearly don't know know how Google Glass works, WHEN SHE IS ACTUALLY RECORDING THEM.

Also, while no one deserves abuse for what they're wearing, this is some amazing reverse-speak:

"I'm glad, though, that I can help bring and shed some light on the fact that this is a great technology that can be used to prevent these types of incidents."

UPDATE: As Paul notes below, she also called this a hate crime, "which shows a staggering lack of good taste on her part." But maybe she meant a Haight crime... haha?!

[ Comment on this story ]

[ Subscribe to the comments on this story ]

Mother Jones has published a heartbreaking story about the survivors of the Florida School for Boys; children who were, basically, kidnapped by southern cops and sent to a hellhole where backbreaking labor, torture, and murder were the order of the day. A state court has finally given the go-ahead to exhume the graves of the children who were killed and buried in anonymous, unmarked graves by their jailers. The survivors returned for a press-conference, but found themselves with almost no press to speak to.

Mike Mechanic writes, "Johnny Gaddy, 68, still doesn't understand how he landed at Florida's Dozier reform school. When he was 11, the police showed up at his front door. 'They told me the judge wanted to talk to me,' he recalls. 'I'll never forget it as long as I live. I was watching 'The Lone Ranger' on TV. My mama said, 'The officer going to take you down, the judge going to talk to you.' I said, 'Mama, why's he going to talk to me?' She said, 'Go ahead.' He took me to the police station, told me to get in a cell. I never saw a judge. I wasn't sentenced for anything as far as I know. I was handcuffed all the way to Marianna.'

There's been a lot of press about the alleged horrors that took place at the Florida School for Boys, a.k.a. the Arthur G. Dozier reform school, but not a lot about how blacks and whites were treated differently on the campus, which was segregated until 1967. Last August, around the time of a state hearing that granted scientists permission to exhume dozens of graves on the grounds to find out what had happened to those boys, five elderly black men returned to the site of their nightmares with photographer Nina Berman. This multimedia story chronicles their visit back, and some of what they experienced at the school.

"It Was Kind of Like Slavery" [Nina Berman and Michael Mechanic/Mother Jones]

(Photo: Nina Berman)